גיבור הסרט הוא יוז'ו נצר, והוא מנסה לסיים את הסרט על ישראל שהתחיל סבו, שאך נפטר. הוא עובר בין פליטים ישראלים במדינות הגולה: קנדה, אוסטרליה (שם הוא מבקר בעיר שקוראים לה ניו ראשון לציון), קפריסין ואף מגיע למרכז לשימור הציונות בברלין, (ברלין שזרעה את יסודות הקמת מדינת ישראל היא העיר שתשמור את הזיכרונות על המדינה שקרסה), על מנת לשמוע סיפורים על ישראל שנכחדה.
אחד המסרים הבולטים של הסרט הוא ששנאת אחים היא זו שהביאה לחורבן מדינת ישראל כמדינת היהודים ותרמה לתהליך של הקמת רפובליקה ערבית בארץ.
כפי שהגדיר את זה הבמאי, ירון כפתורי, בסיום הקרנת הסרט, הרצון של הישראלים לא לצאת פריירים, התכונה הישראלית שכבוד הוא מעל הכל וויתור מעיד על חולשה, הביאה לתוצאה שבמו ידינו הצלחנו לאבד את מולדתנו. הבמאי לא מתמקד בסרט (כנראה במכוון) בגורמים החיצוניים הפוטנציאליים שיכולים היו להביא לסופה של ישראל (כמו האיום האירני, מלחמה עם שכנותינו) ורומז על החולי הפנימי של המדינה ובעיקר של אזרחיה. הסימפטומים של המחלה היו: אלימות, פשע, חוסר כבוד הדדי, שחיתות, וכל אלו הם שהביאו למוות הסופי. כפתורי מעביר ביקורת עצמית קשה, משהו בבסיס של ישראל מתפרק וכפי שאחת הדמויות בסרט אומרת, זה קרה לאט לאט, בשקט בשקט.
אם בשנאת אחים חטאה ישראל היכן היו מנהיגיה, האנשים שיכולים היו למנוע את התוצאה של חורבן המדינה? האנשים שתפקידם להחדיר ערכים שעליהם תצמח מדינה לתפארת. על שאלה זו עונה הסרט בצורה עקיפה. לכל אורך הסרט כאשר מוזכרים מנהיגים ישראלים/יהודים הם אותם מנהיגים היסטוריים שאנחנו מכירים כיום, וגדלנו על סיפוריהם.
ביטוי לכך יש בסצנה בסרט שבה אותו הנכד, הולך לחנות המזכרות של נאסר וכפי שכתוב בשלט החנות, אפשר למצוא בחנות הכל מהתקופה הציונית הנכחדת. בעל החנות הערבי מראה לו את החולצות שהוא מוכר לתיירים, חולצות של הרצל, משה דיין והכי פופלרית היא זו של צה"ל. כמו כן, בסצנת הסיום יוז'ו הולך לבית הקברות טרומפלדור ומניח את הכד עם האפר של סבא שלו על הקבר של ביאליק. משה דיין, הרצל, ביאליק, אותם אנחנו כבר מכירים היטב, אך כנראה, על פי הסרט, אי אפשר להוסיף שם אחד של מנהיג פוליטי או תרבותי שהשפיע על ההיסטוריה הציונית מאז.
אי אפשר למכור טישרטים של ברק, ביבי נתניהו או אולמרט כי הם לא מצליחים וכנראה גם לא יצליחו להפוך למנהיגים אשר שינו לטובה את דפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. לדעתי, הסרט מנסה לומר בין השורות שההפך הוא הנכון, מנהיגים אלו אפילו אינם ראויים לטישירט.
זהו הסרט השני שאני רואה בשנה האחרונה שנקודת המוצא שלו הוא העתיד, הראשון היה "עידן הטיפשים" (2009). סרט שמתרחש ב- 2055 ומראה שהעולם הגיע לקיצו כתוצאה מהתחממות הגלובלית. הסרט, דרך אקטיביסט עתידני, מביא את כל העובדות לאיך כלו משאבי הגלובוס, ומאשים את אזרחי העולם ומנהיגי המדינות התעשייתיות המובילות, בכך שהתעלמו מהסימנים שהזהירו לגבי הסוף הבלתי נמנע שבו העולם יגיע לקיצו. הסרט הזה פחות "נימוסי" בטייטל שלו ונקרא THE AGE OF STUPID , כי מספר הסרט לא חוסך בהאשמות וטוען כי רק טיפשים יכולים היו להתעלם מכל מה שקורה סביבם, לטמון את ראשם בחול, ולראות את החורבן הקרב ובא מבלי לעשות דבר.
אם זו התחממות גלובלית או עתידה של מדינת ישראל, שני סרטים אלו מדברים מהעתיד על מנת להשפיע עלינו בהווה, לזעזע אותנו, לגרום לנו לחשוב כתושבי העולם ושל מדינת ישראל בפרט, לעשות משהו, להביא לשינוי. האם ניקח את המראה שהם מציעים לנו ונסתכל לעצמנו בפרצוף? את זה כבר נדע אם נגיע לשנת 2048 בעצמנו או אולי זה יקרה עוד הרבה לפני.
הסרט 2048 מצליח לשלוח אותנו, הצופים, עם דיכאון קל בקשר לעתיד מדינתנו אבל בעיני, אפקט הזעזוע והשינוי שהוא מנסה לגרום בצופים, מתפספס. המסר לא הועבר בצורה בוטה מספיק כדי לחדור אלינו ללב ולגרום לנו באמת ללבוש את חליפת הסופרמן ולהציל את המולדת.
2048
ישראל, 2010
במאי - ירון כפתורי
מפיק - אורי סבג ז"ל, לימור פנחסוב, עמנואל מאייר
עורך - מני פיליפ, לימור פנחסוב
שחקנים - גילה אלמגור, שלמה בר שביט, עודד קוטלר, דורית בר אור, לוטוף נואייסר, אילן רוזנפלד
ז'אנר - דרמה בסגנון דוקומנטרי
קהל היעד - אוהבי קולנוע דוקומנטרי שגורם לחשיבה, לא קהל שמחפש אסקפיזם
אורך - 50 דקות
מוסר השכל - להתעורר מהר לפני שאין לנו מדינה או להכין דרכונים זרים!



המדריך של חיפה
